top of page
  • תמונת הסופר/תShachar Or

טיפול בפוסט טראומה

טראומה פירושה חבלה. במינוחים רפואיים, הכוונה לחבלה שעלולה לקרות כתוצאה מנפילה, או תאונה אחרת. במינוחים פסיכולוגיים, טראומה היא חשיפה לאירוע מאיים שכרוך בסיכון ממשי לשלמות הגופנית או הנפשית של אדם, או של אנשים קרובים אליו.



פיטר לוין מדמה את החיים לנהר, שזורם בין שתי גדות. אירוע טראומטי שמתרחש בחיים דומה לאבן גדולה במסלול בו זורם הנהר, שיוצרת במימיו גלים ומערבולות. כל עוד גדות הנהר מסוגלות להכיל את המערבולת הנוצרת, יתכן שיחלפו זמן ומרחק אך הנהר יחזור לזרום בין גדותיו. אך כשהאבן גדולה או מוטחת במהירות, גדות הנהר אינן מסוגלות להכיל אותה, והן נפרצות, אומר פיטר לוין. כלומר, כשהטראומה מגיעה ואנחנו פגיעים מדי, חלשים מדי, צעירים מדי, חסרי אונים, או שאין לנו תמיכה חברתית מספקת בשלבים הראשונים שלאחר הטראומה, אנחנו עשויים לפתח פוסט טראומה.



הפרעת דחק פוסט טראומטית, הַלֶּמֶת בעברית, היא הפרעה שנוצרת בעקבות חשיפה לאירוע טראומתי. תגובת סטרס לאחר אירוע טראומתי היא נורמלית, ורק אם היא נשארת בעינה לאורך של יותר מחודש, היא נחשבת הפרעה.

להפרעת הדחק הפוסט טראומטית יש מספר מאפיינים. קיים מרכיב של עוררות יתר, דריכות וחרדה. קיים מרכיב של פלאשבקים, שהם שיחזור של האירוע. קיים מרכיב של הימנעות ממצבים מקומות וחפצים שמזכירים את הטראומה. עשוי להיות קיים גם מרכיב של קיפאון ודיסוציאציה. כל אלו גורמים למצוקה נפשית משמעותית, ולפגיעה משמעותית בתפקוד וברווחה הנפשית של הנפגע.


הטראומה מוטבעת בגוף כיוון שהיא נוגעת במערכת העצבית, ומשנה את הדרך שבה אנחנו חווים את העולם: איך אנחנו מתייחסים לגירויים חזותיים, שמיעתיים, תחושתיים, לגירויים שמגיעים מתוך הגוף כמו קצב לב נשימה ומחשבות, ואיזה פירוש אנחנו נותנים להקשרים חברתיים שאנחנו נמצאים בהם. לכן, כל טיפול בטראומה נפשית צריך לטפל במקביל בנפש ובגוף.



התיאוריה הפוליוגאלית של סטיבן פורג'ס, מציעה מערכת התייחסות נוירולוגית-ביולוגית לטראומה. המודל מדבר על איך מצבים שונים של עוררות מפעילים את מערכת העצבים האוטונומית, ואיך הם מתבטאים בפעילות הנוירולוגית של עצב הואגוס (העצב התועה).


מערכת העצבים האוטונומית מתחלקת לשתי מערכות: הסימפטטית שמעוררת אותנו לפעולה, והפרה-סימפטטית שמרגיעה אותנו.


במצב רגוע, כשאדם נמצא בסיטואציה חברתית ואינו מאוים, פעילה המערכת של הואגוס הקדמי (ונטראלי), שאחראית על עצבוב שרירי הפנים והאוזניים, ומאפשרת לנו זיהוי נכון של אינטראקציות חברתיות והשתתפות אקטיבית בהן. במצב החברתי הרגוע, המערכת הפרה-סימפטטית שולטת.


כשהאדם נמצא בסיטואציה פחות בטוחה, והוא מזהה איום עליו או על אנשים קרובים אליו, העוררות שלו גבוהה יותר, מופעלת המערכת הסימפטטית, קצב הלב גובר, מוזרם יותר דם לגפיים כהכנה ללחימה או בריחה, על מנת להכין את האדם להתמודדות עם האיום.


כשהאדם נמצא בסיטואציה שנתפשת כאיום על חייו, כשהערכת הגוף היא שהאיום גדול מכדי שהאדם יוכל להתמודד איתו, נכנס שוב הואגוס לפעולה, אבל הפעם הואגוס האחורי (דורסלי). החלק הזה של הואגוס, שקיים גם אצל זוחלים, בולם את תגובת הלחימה או הבריחה, וגורר קיפאון ושיתוק.


חשוב להדגיש כאן, שהבחירה בדרך הפעולה אינה נעשית באופן מודע. הגוף שלנו קולט רמזים לבטחון או איום מהסביבה, ומגיב אליהם באופן מאד מהיר ובלתי-מודע. המטרה של התהליך הזה, שסטיבן פורג'ס קורא לו ניורוספשן (neuroception), היא לשמור על החיים שלנו, והמחשבה הרציונלית איטית מכדי לעשות זאת בזמן. הגוף שבחר להילחם, או בחר לקפוא, עשה זאת כתוצאה מלמידה מצטברת לאורך החיים, ועשה זאת כי זאת הדרך הטובה ביותר שהוא מכיר לשמור עלינו.



איך כל זה קשור לפוסט טראומה?




כשאדם סובל מפוסט טראומה, מערכת הניורוספשן שלו עובדת בצורה שאינה תקינה. היא רואה סכנה במקום שאין כזו, והיא מפספסת זיהוי של סכנות שבאמת קיימות במציאות. בעצם, הייתה לנו דרך פעולה שעבדה והגנה עלינו בעבר, והוציאה אותנו ממצב שבו היינו בסכנת חיים, והיום אנחנו פועלים באופן דומה לאופן בו פעלנו אז, ולא מזהים שהתנאים הנוכחיים אינם זהים לעבר.




אז מה עושים?


תמיד נתחיל בבניה של אמון וקשר טיפולי. לא ניתן לתקן דבר, כל עוד אנחנו לא סומכים זה על זה. חלק מהעבודה על הקשר הטיפולי יכלול גם זיהוי משאבים וחיזוק שלהם. מה עוזר לך ונותן לך כוח? מהן החוזקות שלך? מי האנשים החשובים לך, שאוהבים אותך וממלאים אותך באהבה. אילו מקומות גורמים לך לחוש בטחון ושלווה? אם טראומה נגרמת ממעשה אדם (או היעדרותו של אדם), הרי שהריפוי שלה עשוי להתרחש אך ורק אם בנוכחות אוהבת ומקבלת של אדם.


חלק מהעבודה שלנו בטיפול יהיה לעזור למערכת הניורוספשן לפעול בצורה יותר אמינה. לדעת זהות מצבי סכנה באופן אמיתי ואמין אובייקטיבית. להימנע ממצבים רה-טראומטיזציה שקורים בגלל זיהוי לקוי של סכנה, ולא להימנע מסיטואציות חברתיות שאינן מסוכנות.


חלק נוסף יהיה להבין מהו חלון העוררות ואיך אנחנו עובדים איתו ובתוכו. חלון העוררות מייצג את הטווח שבו אנחנו מסוגלים לעבד את החוויות העוברות עלינו, ולהגיב עליהן, בלי להיות מוצפים (עוררות יתר) או מנותקים (שיתוק וקפאון). נדאג לעבוד בתוך חלון העוררות, וננסה להרחיב אותו, תוך שימוש במשאבים שלמדנו להכיר יחד.


חלק נוסף מהעבודה יהיה לזהות את דרך ההתמודדות המועדפת שלך, ולהציע אלטרנטיבות לדרכי התמודדות אחרות. לא כי הדרך המועדפת עליך לא נכונה, אלא כדי שיהיו לך יותר אפשרויות לבחור מהן. למשל, לעזור לצאת מהקפאון, אם זאת הדרך המקובלת שלך, ולגלות אסרטיביות. למשל, לעזור לצאת ממצב של לחימה או בריחה, כשהם לא מוצדקים, ואולי לנסות לבחור באינטראקציה חברתית. נעשה את זה על ידי שימוש בטכניקות נשימה, ובטכניקות מגע עצמי, שניתנות ללמידה בחדר הטיפולים, וניתנות ליישום בחיים שמחוץ לקליניקה.


החלק הכי חשוב יהיה למסור את ההגה לידיך, כך שהכל ייעשה בקצב ובאופן שיהיו נכונים לך. אם טראומה נגרמת כתוצאה מחוסר אונים, הריפוי שלה עשוי להתרחש אך ורק מתוך מצב של שליטה ואפשרות בחירה.





מחכה לכם.




פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments

Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page